יום שבת | כ״ב תשרי | 7.10 | 06:30
אני מתעוררת לצעקות בבית שיש אזעקה, לא מבינה מה קורה מסביבי, חושבת שמישהו צוחק עלי!
הרי יום שבת, שמחת תורה, בערב תכננו ללכת להקפות ולהיפרד מהחג בשמחה!
יורדים למקלט ומתחילים להבין שמשהו קורה!
שומעים מהשכנים המעודכנים במדיה שזוועות עולם מתרחשות במדינה שלנו!
אנשים, חיילים, נשים, ילדים ותינוקות נרצחים, חיילים ואזרחים נחטפים
ואף אחד לא מבין איך צבא כזה גדול וחזק מופתע ולא מוכן ללחימה!
באותו רגע הכל נהיה שונה, הכל מפחיד, מבהיל!
מרגישה שאני לא מצליחה לאכול, להתפלל והרי שבת ואסור לבכות אבל הלחץ גובר וכמובן הרצון להתעדכן והדמעות יורדות כי מדובר באחים שלנו, שהלכו על לא עוול בכפם!
ומאז כבר שישה ימים בהם אני מרגישה שהמדינה שלי כואבת, בוכה ומדממת על כאביו של מספר לא נתפס של נרצחים, פצועים וחטופים ועם זאת מנסה להיתפס באמונה שאנחנו ננצח כי יש לנו גם צבא חזק וגם אבא ששומר עלינו מלמעלה!
אז אומנם אני גרה במרכז והאזעקות ששמעתי הם חלק קטן ממה שקורה בדרום אבל ברגע שקמתי פעמיים בלילה עם דפיקות לב חזקות, הבנתי שזה לא פוסח על אף תושב, לא משנה באיזה חלק הוא גר.
מנסה למצוא את המילים, להביע מה עובר עלי!
אתמול העזתי לאחר כמה שבועות לפתוח את המחשב שלי, להתחיל קצת לעבוד, אבל איך אפשר, שמצד אחד שומעים אזעקות ומצד שני שומעים את הזוועות.
אני רק חושבת איך הייתי מתמודדת אם היו לי כמה זעטוטים משלי!
פתאום אני מבינה עד כמה הקב״ה שם כל אחד במקום ובזמן המתאים לו!
אז מנסה להתחזק ולשמוע שיעורי תורה של רבנים שאני אוהבת, שמה לי קצת מוזיקה מרגיעה ומאמינה שאבא לא יעזוב אותנו ברגעים כאלה קשים! כי הוא אוהב אותנו ואנחנו רק צריכים לאהוב אחד את השני ולהתאחד כדי לשמח אותו שם בשמיים!
מתפללת שחיילינו בסדיר ובמילואים יחזרו בשלום, שהפצועים יחלימו במהרה ושהחטופים יחזרו בריאים ושלמים!
עם ישראל חי ושנדע רק ימים טובים!
